אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויברא האדם את אלוהים בצלמו
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

"קיפוח בהסכמה"

מאת ד"ר צופיה מלר

בימים הקרובים עומדים אנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה להגיש לוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת מסמך מטעמם, הקרוי "חוקה בהסכמה". ד"ר צופיה מלר מסבירה במאמרה כאן מדוע המסמך שגוי ומסוכן לציבור היהודי-החילוני בישראל, ומגדירה מסמך זה בשם הראוי לו - קיפוח בהסכמה.

ראה גם: "חוקה - עמדת חופש"

 

מזה חודשים מספר מפרסמים אנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה מסמך הקרוי בפיהם "חוקה בהסכמה". מסמך זה מככב גם כגורם בפוליטיקה הישראלית מאז החליטו מחבריו לפרסמו בעיתונות חדשות לבקרים כפנייה לראשיהן של מפלגות שונות להביע דעתם הפומבית על המסמך ועל הסכמתם/אי הסכמתם לתכניו.

אם אין הסכמה לגבי הריבון - אזרחי או דתי - איזו הסכמה יש כאן?

על עצם המסמך, תכניו, ואופני חיבורו והפצתו ראוי - למען הגילוי הנאות- לציין את העובדות הבאות, ובעקבותיהן לשאול את מחבריו ומפיציו כמה שאלות מהותיות:

א. המושג "הסכמה" המוצמד לחוקה המוצעת איננו מבהיר הסכמה בין מי למי: בין הציבור החרדי והדתי לחילוני? בין נשים לגברים? האם מהיותו מסמך ממלכתי הוא אמור לחול גם על שאינם יהודים? כל אחת משלוש האופציות הללו מחייבת התייחסות ברורה וחד-משמעית:

הראשונה - מחייבת את כל ה"מסכימים"- חרדים, דתיים וחילוניים לקבל עליהם את מרותו של הריבון - המדינה - על רשויותיה, המחוקקת והשופטת. האם דאגו מחברי המסמך לברר אצל הגורמים האורתודוקסים, שהיום אינם מקבלים את מרותו של בית המשפט העליון בתחומים השנויים במחלוקת בין הפסיקה ההלכתית לפסיקה האזרחית, האם הם יקבלו עליהם את מרותו של הבג"ץ ולא יבטלוהו מפני הבד"ץ? שאם אין הסכמה לגבי הריבון -אזרחי או דתי - איזו הסכמה יש כאן?

השנייה - בשם הגילוי הנאות חשוב שהציבור ידע שהנשים, המהוות 52% מהאוכלוסייה של ישראל, אינן נכללות בהסכמה זו, כלומר, ההסכמה היא בין גברים (אורתודוכסים) לגברים (לא בהכרח חילוניים). אמנם, נוהג זה "מוסכם" על המסורת היהודית בת אלפי השנים, שאין משתפים נשים לא בחקיקה ולא בשיפוט, בקביעת גורלן. גם הפעם, סביר שבין ה"מסכימים" מהמגזר האורתודוכסי אין "מסכימות", אבל גם בין מנסחי ה"חוקה בהסכמה" - המסמך הסופי - אין נשים! מידת הצדק, ההיגיון והשוויון מחייבת, שאם כל נציגי המגזר החרדי בוועדת הניסוח הם גברים, הרי שכל נציגי המגזר האזרחי תהיינה נשים! אבל מידות הצדק, ההיגיון, והשוויון של מחברי המסמך המוצע הן שונות, כנראה, וכך קורה שגם בעתיד תוספנה נשים להידרש לפטרונות הגברית בת אלפי השנים, כדי לקבוע עבורן מה צודק ומה נכון ומה טוב עבורן...

השלישית - חוקה של מדינה, גם אם אין זו מדינת כל אזרחיה, אמורה לשרת את כל תושביה, גם אלה שהמשפט העברי איננו אמור לחול עליהם. האם גם הם אינם זכאים לכך שחוקת מדינתם תעניק להם את הזכות להיחשב אזרחים שווי זכויות אלא כ"מילט" (עדת מיעוטים באימפריה העות'מאנית - שיטה שדגלה באוטונומיה פנימית ודתית רבה) המשמרת את זכויות הקיפוח שמקפחת דת כלשהי מיעוטים בתוכה?

לסיכומו של עניין זה - מילת הקסם "הסכמה" איננה יכולה לשמש תחליף לערכי השוויון, הצדק וההיגיון.

ב. על השוויון כערך - דבר אחד ברור: לגבי קרוב ל- 100% מהזוגות הנשואים כדת והחיים כיום במדינת ישראל, השוויון בין גבר לאישה איננו קיים. נקודה. מי שאיננה יכולה להתיר את קשר נישואיה האומללים מגבר שנעלם מחייה (עגונות), או שמסרב לתת גט לאשתו, מטעמי סחטנות (מסורבות גט), או שחוששת לבנות את חייה מחדש עם גבר אחר כל עוד הבעל הסחטן מסרב לשחרר אותה מכבליו (מחשש תווית הממזרות שתוטבע על ילדיה), איננה יכולה לראות עצמה כמי שנהנית משוויון, או מאותן זכויות שגברים נהנים מהן. הוא הדין לגבי חובת ה"חליצה", שהוא פתח נוסף לסחטנות, או הזכות להתגרש מגבר אלים או לוקה בנפשו, ועוד עשרות חוקים המביאים לכדי קיפוח נשים ביחס לגברים, הרווחות בינינו לאלפיהן, ותוספנה לרווח עד מותן של הנפשות הפועלות.

מילת הקסם "הסכמה" איננה יכולה לשמש תחליף לערכי השוויון, הצדק וההיגיון

ג. על המושג "ברית הזוגיות" - יש לומר, כי בשימוש בו יש משום בריחה כנועה משני המונחים המוכרים והטבעיים בחברה האנושית בת ימינו בארץ ובעולם, והם: "נישואין" ו"חתונה". המונח "זוגיות" איננו מתאר שום סטטוס ממוסד שהוא, ונכון יותר לומר שהוא נועד במסמך המוצע לתאר מצב שאיננו נישואין, אף לא חתונה, אלא מצב עמום, לא ברור, המחייב פרשנויות והמזמין תילי-תילים של אי-הסכמות בדרכו אל עולם המעשה. עיגון המונח "ברית זוגיות" בחוק, עלול לשמש כלי בידי אלה המתנגדים למסגרת-לא-מסגרת זו, אם יחליטו אי פעם בעתיד לנגח את הסטטוס הזה, ולעקרו מכל קשר לזכויות השמורות לזוג הנשוי, או שהתחתן בדרך המסורתית. לא ברור לי מדוע הבריחה הזו של מחברי המסמך מן המונח "נישואין אזרחיים" שהוא מוכר, מקובל ובעל תקדימים פרקטיים לרוב, בקרב מדינות נאורות, שאנו מוכנים להידמות להן בכל תחומי החיים החברתיים והתרבותיים שלנו. כל פתרון שאינו "נישואין" הוא ניסיון פתלתול להתחמק מן האחריות שיש למדינה מתוקנת כלפי תושביה, המעוניינים להקים משפחה על כל הזכויות והחובות שיש למוסד זה בחיינו. גם אם יש כאן בחירה, על כל פנים, היא איננה חופשית, ואיננה חלה על כל אלה שעשו כבר את בחירתם, ואלה הם רובו של העם בישראל.

ד. פשרה פירושה שכל צד מוותר על משהו משלו. בהצעה הנדונה אין פשרה, וזאת משני טעמים: הראשון- זה הנוגע לציבור הנשים ביחס לציבור הגברים, והשני - זו הנוגעת לציבור החילוני ביחס לציבור הדתי.

על הפשרה הראשונה יש לומר, כי ויתור על זכויותיהן של הנשים בעניין החשוב ביותר בחייהן - חיי המשפחה - כדי שבעניינים אחרים יזכו, אולי, שני המגדרים, איננה פשרה הוגנת. זוהי פשרה המותירה את כל נטל הוויתור על מגדר אחד בלבד, המגדר הנשי, למען ייהנו מויתור זה ומהקרבה אישית זו שני המגדרים, בנושאים שהם, אולי, פחות משמעותיים, כגון כשרות, שבת ומועדים, או אפילו סמכות השפיטה.

גם בעניין השני - הציבור הדתי איננו מוותר על מאום. הויתור היחיד שלו הוא מחלקו של הציבור החילוני, דהיינו, הוא מסכים, לדוגמא, שהציבור החילוני ייהנה מחופש בתחום זה או אחר (תחבורה בשבת בשכונותיו, לדוגמא), אם יוסיף להטיל על עצמו מגבלות דתיות אחרות (כגון, תחבורה בשבת בשטחים ציבוריים משותפים), אך הציבור הדתי עצמו לא יוותר משלו אף על זכות אחת מן הזכויות שהוא נהנה מהן (שירות בצבא, או שירות לאומי חלופי, לדוגמא). גם היום המגזר החרדי נדרש לבתי-דין משלו, ואיננו מכיר בסמכותו של בית המשפט העליון. הפרקטיקה של חיינו מצביעה על כך שחוקי המדינה אינם נאכפים על מנהיגי הציבור החרדי, באותה מידה שהם נאכפים על מנהיגי הציבור הכללי. מנין לנו, אפוא, שלאחר שתתקבל "חוקה בהסכמה" תוכר, לפתע, על ידי הציבור החרדי זכותו של "בית המשפט העליון כפרשן של החוקה ובעל הסמכות לביקורת שיפוטית"???

מוטב המצב הקיים, כלומר, קיפוח לא-חוקי, מאשר המצב המוצע על ידי מחברי המסמך הנדון, קיפוח חוקי

ה. הכול או לא-כלום - מחברי המסמך מכירים בכך שהפתרון המוצע על ידם איננו אלא הטוב ביותר אותו ניתן להשיג, ולא הטוב האולטימטיבי. גם בעניין זה אני חלוקה עליהם. חוקה אין משנים כל שני וחמישי. אם, חלילה, תתקבל החוקה המוצעת, היא תגזור את קיפוח נשות ישראל לעוד דורות רבים. מצבן, אם יעוגן בחוקה, יהיה אפילו גרוע יותר בשל משנה התוקף הנובע מן החוקה. מוטב, אפוא, להמתין עוד, עד שיוכר העוול בחוקים הקיימים, מאשר להתנחם בטיעון, שזהו הרע במיעוטו. מאחר שמבחינת מעמדה החוקתי-הילכתי של האישה בישראל לא יחול כאן כל שיפור, מוטב המצב הקיים, כלומר, קיפוח לא-חוקי, מאשר המצב המוצע על ידי מחברי המסמך הנדון, קיפוח חוקי.

ולבסוף, מה אני מציעה? אני מציעה - הפרדת הדת מהמדינה. ורק אז, בעזרת וועדות המורכבות באופן שווה מנשים וגברים, ופרופורציונית למספרם באוכלוסייה - גם מיהודים ושאינם יהודים - לבנות חוקה צודקת ושוויונית.


פברואר 2006



חברים ב- עוצב על ידי