הקדמת המחבר

המאמר נכתב על-יסוד רשימתו של ניצן - הפקידה והדמוקרטיה, וכן לנוכח כרסום מעמדה של הדמוקרטיה בישראל של 2011, עם התפשטות הרוח הגזענית וכן אי-סובלנות גוברת כלפי הזר החריג והשונה בכלל, והתנכלות מועצמת - פוליטית וציבורית - לכל הקשור בזכויות אדם.

הדמוקרטיה התקינה והיציבה היא צורת השלטון והשיטה החברתית היחידה המקנה אפשרות חוקית ומוכרת לקיים חיים משותפים וסבירים במדינת ישראל. כל המערער את יציבותה של הדמוקרטיה פה - מערער את עצם [אפשרות] קיומה של המדינה, ולמעשה הוא אויבה המוצהר של ריבונותנו הבלבדית.

בעיותיה של המדינה כיום הן הרים נישאים של צרות סבוכות, אך פתרונן - אם יושג - איננו באמצעי החורבן וההרס של גזענות והפליה, שנאה והדרה, רדיפה והסתה פנימית; הדמוקרטיה המהותית, החוק והסדר, הצדק החברתי, השוויון הערכי והשלום הפנימי, ההתחשבות והסובלנות - הם לבדם הערובה לביטחונו של כל פרט, ולשלום כלל החברה. רק כך יובטחו גם שלום המדינה והמשך קיומה.

את מה שהיה צריך להיאמר בסיומו ובסיכומו של סיפור הפקידה והדמוקרטיה כבר כתב ניצן, בצירוף המסקנה הקולעת: "והאורתודוקסיה הפונדמנטליסטית רק מחכה לזה!" (בשינוי קל - מחכה רק לזה!), באשר לסכנה האורבת לפתחה של הדמוקרטיה בישראל וממתינה בכל רגע להתרופפותה, כדי להביא עליה - ביתר קלות ומהירות - את חורבנה הסופי, חורבן שיפתח את הדרך להשתלטותן של אידאולוגיות והשקפות-עולם אנטי-דמוקרטיות בכל תחום מתחומי החיים.

אבל כדאי שכל החולמים בישראל על משטר דמוקרטי פחות או לא-דמוקרטי כלל יזכרו היטב שקיומה של המדינה שהם-עצמם חיים בה מבוסס על כמה וכמה גורמים - ואף אחד מהם איננו העיניים היפות שלהם, דתם הייחודית, הלהט האידאולוגי-אמוני שלהם, או הישראליות הים-תיכונית ה'אותנטית' שלהם. לא אלה יכריעו את מעמדנו וגורלנו כיום.

אלה היסודות המקנים תמוכות וסמוכות לטעם היותה ולצדקת קיומה של מדינת ישראל באזור מסוכסך, מורכב ובעייתי זה - המזרח התיכון הכל-ערבי וכל-מוסלמי. טול מישראל את אחד משני הבסיסים האלה - וכל קיומה מועמד בסימן-שאלה, ושאלת קיומה נהפכת לעניין של זמן; בזמן כזה או כזה, לאחר היווצרות תהליכים פוליטיים והיסטוריים כאלה ואחרים, באזורנו ובעולם בכלל - תהיה ישראל, חלילה, ערמת גרוטאות היסטורית.

אויבי הדמוקרטיה - אף שמטרתם הכללית זהה - מוּנעים מכמה מניעים, שמקורם לאו-דווקא אחיד. לא בכולם נעסוק כאן - שכן אין ענייננו באתר חופש במניעים פוליטיים - ולפיכך נדון במניע המוחשי והמוצהר והמסוכן מכולם - המניע הדתי-אמוני.

גם המניע הדתי כמה פנים לו, ואולם עיקרו אחד - מיטוטה של הדמוקרטיה הישראלית, וכינון משטר הלכה תחתיה [תיאור מתומצת - ברשימתו של יעקב סתר דרוש חוק למניעת הטרדה דתית]. כך - סבורים חסידי הדת הקנאים - נרוויח בינתיים מדינת-תורה, וכך גם יבוא סוף-סוף לציון גואל [אגב: בקרב ציבור סרוגי הכיפות הגדולות - הלאומ[נ]יים-חרדיים - הדברים נאמרים בגילוי-לב גמור ובפה מלא וצלול-קול: אנחנו רוצים לכבוש (כך!) את מדינת-ישראל - בצבא, בחברה, במשפט, במדע - בכול!].

מסבירנים חרדיים מסוימים אף מרבים לכתוב בעלוניהם על "עקשנות שתביא את ההתגלות!" [ב'עקשנות' - כוונתם למסירות-נפש על קיום התורה ומצוותיה].

אלא שהגואֵל-מטעם-אֵל קיים אך-ורק במוחם הקודח ובשאיפת-לבם של מאמיני הדת - לציון הוא לא יבוא לעולם, גם אם כל המצוות שבתורה יקוימו - על-ידי כל היהודים - בשיא השלמות האפשרית ובכל החומרות וההידורים של מהדרין-מן-המהדרין-מן-המהדרין פי מיליון. הוא לעולמים לא יבוא, לא לציון ולא לראשון-לציון - מפני שאינו יכול לבוא; ואין הוא יכול לבוא, מפני שאינו קיים - לא היה ולא עתיד להיות, בשום זמן ובשום מצב, בשום פנאי ובשום תנאי. הוא יוסיף להיות, תמיד, אך-ורק סעיף אמוני ['עיקר'] - אחד לפני האחרון - בשלושה-עשר עיקרי האמונה המתומצתים של הדת היהודית בניסוחו של הרמב"ם, דת היסוּדה על משאת-נפש של אמונה גדולה, אלא שכזאת היא תיוותר לעולמים: משאת-נפש אמונית בלבד.

לפיכך כל חשבונם של הלומי רעיון מדינת ההלכה בנוי על הפסד מוחלט לכול [גם להם-עצמם!]:

מיטוטה של הדמוקרטיה בישראל לא יביא - בשום מצב ובשום זמן - שום מפנה גאולי בגורלו של העם היהודי; לעומת זה, אם כוחות הדת ינתבו את מאמציהם להקמת מדינת הלכה על חורבותיה של הדמוקרטיה, חלילה וחלילה, הם יגלו מיד שאורך חייה ההיסטוריים של מדינת הלכה יהודית בימינו אינו אלא כחלום-יעוף, הרף-עין של מצמוץ היסטורי אחד בלבד - ואחריו יוכלו לומר קדיש על חלומם בן-החלוף ובן-הטירוף, שתם לגווע בטרם החל לחיות.

מדינת הלכה היא גול עצמי, כֶּשֶל מערכתי כולל של העם היהודי. היא איננה ירייה ברגל - כביטוי הקלישאי - אלא ירייה אבדנית בראש של כולנו.

אלא שלעם היהודי - ככלל - לא תהיה עוד כל הזדמנות נוספת לניסויים היסטוריים חדשים. מדינת ישראל הנוכחית - שעודנה דמוקרטית ביסודה [והדגש הוא על עודנה] - היא נס היסטורי חד-פעמי בקורות העם היהודי, נס בלתי-חוזר ולא-הדיר - לא תהיה לו עוד, בשום זמן בעתיד, מהדורה חוזרת, מועד ב. אם הנס הזה יסתיים חלילה (בטיפשותנו) בימינו - הבכייה תהיה לכל הדורות כולם, ולכל היהודים כולם [רק קבוצות חריגות ושוליות בעם היהודי (כגון נטורי-קרתא והעדה החרדית אצל החרדים, או פלגים קיקיוניים בקצה השמאל האנטי-ציוני בקרב החילונים) עשויות למצוא נחת (מעוּותת וחולנית) בחורבנה של מדינת ישראל].

מדינה כזו - גם אם חלילה תקום לבסוף - תהא חידלת-קיום בתוך זמן-אפס. העולם התרבותי השפוי - שיחסו לישראל ממילא דו-ערכי כיום - יקיא אותה מיד. ובאותה מידיוּת היא תהיה מאוּיֶנת-הוויה. זכר השואה לא ישמש לנו לנצח תעודת-חסינות. העולם - הן הערבי הן המערבי - משנה את פניו, ולא לעולם חוסן.

הואיל ושום אדם בריא בנפשו [והכוונה גם לאדם חרדי!] איננו מעוניין בשום פנים לחיות במדינת קנאים (שאין גבול כלשהו לקיצוניותם) - חובה על כל אזרח יהודי שפוי-דעת לאמץ בכל תוקף ועוז שני עקרונות מוחלטים, כבסיס-חיים מוצק להמשך היותנו כאן:

	א.	[ההגדרה] 'מדינה יהודית' בימינו - בשום פנים ובשום זמן - אין משמעה 'מדינת ההלכה היהודית';
	ב.	אין ולא תהיה בימינו, במצבנו, 'מדינה יהודית' בלא הרכיב הקריטי - המאזן והמשלים - 'דמוקרטית' [ואין הכוונה ל'דמוקרטית' מבחינה פורמלית (הולכים לבחירות לכנסת וכו', וזהו); הכוונה ל'דמוקרטית' מבחינה מהותית, תוכנית, ערכית - זו בלבד ראויה - באמת - לתואר 'דמוקרטית'].

הרכיב 'דמוקרטית' בהגדרת מהותה של מדינת ישראל איננו סרח עודף משני וטפל, הכפוי עלינו - על כלל אזרחי המדינה - באי-רצון ומתוך אילוץ (לשאת-חן בעיני מישהו, למשל בעיני האומות המערביות הדמוקרטיות, שאנו קשורים בהן, כביכול על-כורחנו).

רכיב זה ('דמוקרטית') הוא לחלוטין רכיב קיומי - תשתיתי ושיתי (מלשון 'שיתין' = יסודות) - להבטחת שלומה, ביטחונה ואחדותה של ישראל, על כל קהילותיה ומגזריה.

הדברים ברורים וצחים כזוהר החמה לכל בר-דעת ונבון-דבר (כמובן, חוץ ממי שמחמת קנאות לאומנית או דתית סימאונית אין הדברים מובנים להם. הללו יוסיפו - כמנהגם - לסמם את עצמם בסמי-הזיה מעין 'עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל', או 'כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב', 'עלה נעלה וירשנו אותה' - ושאר פיטומי מילים. את אלה שום דבר לא יפכח - אף לא הלם קורנס המציאות המרה, שינחת על ראשם-שלהם במלוא עוצם מפצו).

מכאן ואילך יסיק כל אחד ואחד את מסקנותיו, ויעשה את חשבונו הקיומי - היחידני והלאומי.

זו פקודת הדמוקרטיה - צו-חיים לפרט, לחברה ולמדינה.