אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
עם אחד גיוס אחד
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

יום הכיפורים

מאת זכריה גורן

מתוך הספר "זכר לזכריה (גורן)", בהוצאת המשפחה, בעריכת יורם גורן

מאמר שלישי בסדרה, מועלה באתר חופש ברשותה ובעידודה החם
של אהובה גורן, אלמנתו של המחבר
הקלידה לאתר: נורית
למאמרים הקודמים - ראה כאן וכאן


המאמר התפרסם גם ב"יהדות חופשית" מס' 20, שנת 2000


א. יום הכיפורים וט"ו באב כחג כפרי-חקלאי קדום

החיפוש אחר מוצאו הקדום של יום הכיפורים קשה מאד, כי לפולחנים של מועד זה במקרא כמה פנים שעברו גלגולים רבים ושורשיהם יונקים ממקורות שונים. כל הסימנים מהמקורות מראים שהחג הזה הוא עתיק מאד. על קדמותו מוסרת לנו המשנה (1) "אמר רבן שמעון בן-גמליאל (2): לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו... ובנות ירושלים יוצאות וחולות [מחוללות] בכרמים. והנה היו אומרות, בחור, שא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה; 'שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל' (3). ואומר: 'תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה' (4). וכן הוא אומר: 'צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו' (5) - זה בניין בית המקדש שייבנה במהרה בימינו, אמן".

הרב שטיינזלץ (6) מסביר בתלמוד, במדור עיונים שבתרגומו, שהפסוקים מהמקרא נוספו כדי לציין את הכוונה הנעלה של הריקודים - מתן התורה. אך הוא לא יכול להתעלם מן הפשט שמדובר שם בשידוכים.


יום הכיפורים - מאוריציו גוטליב
יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים
ציור משנת 1878 מאת הצייר היהודי-פולני מאוריציו גוטליב, 1856- 1879
מוזיאון תל-אביב


מה בין יוה"כ לט"ו באב

הקשר בין יוה"כ לט"ו באב נראה לכאורה מוזר. אך מסתבר שבלוח השנה העברי יש בין שני הימים האלה הקבלה נוספת - שבוע לפני הימים האלה נקבע צום: "צום גדליהו" לפני יוה"כ (בג' תשרי), "צום תשעה באב" לפני ט"ו באב, כמו כן, שני הצומות הללו מנומקים במסורת היהודית על ידי אירועים היסטוריים הקשורים באובדן עצמאותה של יהודה (ושאין להם תאריך מדויק במקרא).

בעניין צום גדליהו מסופר במקרא (7): "ויהי בחודש השביעי בא ישמעאל בן נתניהו בן אלישמע מזרע המלוכה ועשרה אנשים איתו, ויכו את גדליהו וימות [ויהרגו] ואת היהודים את הכשדים אשר היו איתו במצפה. ויקומו כל העם מקטון ועד גדול ושרי החיילים ויבואו מצרים, כי יראו מפני כשדים".

ידיעה דומה נמסרת גם בספר ירמיהו (8) ואפילו בהרחבת מה. בין היתר יש שם דגש על כך שעם ישמעאל בן נתניהו היו עוד אנשים המקורבים לשושלת בית דוד. כאמור, בשני המקומות אין ציון מדויק של היום בו נהרג גדליה. מאידך, מפליאה העובדה שיום הריגתו של המושל מטעם הכובש הבבלי בידי בני השושלת הנערצת של בית דוד נקבע כיום צום! גם התאריך של תשעה באב הוא בעייתי: במקרא (9) מסופר שבחודש החמישי, בתשעה לחודש, 'הובקעה העיר'. אולם כידוע, הצום של החודש הרביעי (תמוז) נקבע על פי המסורת לשבעה עשר בו. האם מקרה הוא שזה גם היום שבו היו מבכים בבבל את מות התמוז, אל הפוריות (שעל פי אמונתם היה נעלם ביום הזה מן הארץ ויורד לשאול, האל שעל שמו נקרא החודש)?

מוסיף לבלבול בקשר לתאריך החורבן מה שמסופר בספר מלכים ב' (10): "ובחודש החמישי בשבעה לחודש, היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מל בבל, בא נבוזראדן רב טבחים, עד מלך בבל ירושלים וישרוף את בית ה' ואת כל בתי ירושלים".

גם ההשערה כי התאריך של התשעה בחודש אב נקבע על פי התאריך של חורבן הבית השני אינה סבירה. כי לפי יוספוס (11) חל יום שרפת המקדש על ידי טיטוס ב-6 באב. ושוב נשאלת השאלה - האם מקרה הוא שחודש אב מוכר בלוח הבבלי כ"חודש הלפידים" (אבודות) ובתשיעי בו יצאו הגיבורים המתים את שערי השאול והצטרפו זמנית לבני עם החוגגים?

נשוב לעניין יום הכיפורים: מעניין שבספר נחמיה (12) מסופר על חגיגות ראש השנה, על סוכות ועל הצום שלאחר חגיגות הסוכות ב-24 לחודש; ואילו יוה"כ אינו מוזכר כלל. מאידך, אין לפקפק בדבר אופיו העתיק של טקס שילוח השעיר (התיש) לעזאזל (13), וכן טקס טיהורו של ארון ה'. לכן ישנם חוקרים המסיקים שיום הכיפורים הקדום ייתכן ולא היה יום צום. לעומת זאת, הצום שהוזכר בספר נחמיה, ב-24 לחודש, מזכיר צום שהיו צמים 'שמא חטאו בשמחת החגיגות' [סוכות]. השקפה זו עשויה להסביר את עניין הבנות הרוקדות. שהרי אין הגיוני לומר, כדעת פרופ' קויפמן (14) שריקודי הבתולות נערכו דווקא ביום צום ועינוי נפש.

מכאן שיש רגליים להשערות שיוה"כ בימי קדם היה יום של שמחה וששון כמו ט"ו באב. התלמוד עצמו מציין בהסברו לאותה משנה שבמסכת תענית (15): "יום הכיפורים - משום ראית ביה [בו] סליחה ומחילה, יום שניתנו בו הלוחות האחרונות". ממשניה זו מסיקים חוקרים אחדים שיוה"כ היה פעם חג עממי בדומה לט"ו באב. חג עממי שהנוער ניצל אותו לקשירת שידוכים. אין לפקפק בערכם ההיסטורי של מקורות אלה. מה עוד, שעל פולחן דומה של מחול נערות, ידוע לנו מבבל הקדומה, טקס שהתקיים ביום מפנה השמש (Equinox - "יום השוויון הסתווי" שחל באמצע חודש תשרי) ושנחשב ליום חתונתם של אל השמים תמוז ואלת האדמה אשרה/עשתורת (16).

מעניין לצרף לכאן את דברי הנוסע יוסף יהודה טשארני (17) על יוה"כ כפי שראה אותו אצל יהודי דרבנט הקווקזים שעל שפת האגם הכספי: "ביום הכיפורים מתפללים כמנהגם בלי שום ניגון ובכיה, כמו בשאר הימים, רק מתענים כולם. הבתולות מתקבצות חבורות-חבורות והולכות לטייל בחוצות בתופים ומזמרות ניגונים ב'הרמוניקוס'. ויש מן הבחורים שהם גם מתערבים עם הבתולות בשמחתן". כמו כן, ברבעון לפולקלור ואתנולוגיה "עדות" א', ישנן עדויות על מנהגים דומים גם בעדות אחרות; ואילו יוסף ואהרמן בספרו (18) מביא עדויות על כך מאתיופיה.


תקיעת שופר בראש השנה וביום הכיפורים
תקיעת שופר בראש השנה וביום הכיפורים
איור בסגנון גרמני מימי הביניים


על מנהגי שידוכין בחגיגות חקלאיות

חוקרים רבים רואים בסיפור המקראי על בנות שילה הרוקדות בכרמים, מקבילה למסופר במשנתנו. כידוע, בעקבות מעשה בני בנימין ("פלגש בגבעה"), עלו עליהם שאר השבטים בכעסם והרגו את כל נשותיהם וילדיהם. כאשר באה החרטה, הם הבינו שבלי נשים עתיד שבט בנימין להיכחד. וכאן מתחיל ענייננו בסיפור (19): "ויאמרו - הנה חג ה' בשילה מימים ימימה..ויצו את בני בנימין לאמור: לכו וארבתם בכרמים וראיתם והנה יצאו בנות שילה לחול במחולות, ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילה והלכתם ארץ בנימין". יש הרואים בסיפור הזה מוטיב פולקלוריסטי הידוע גם אצל עמים אחרים (20). מסופר על רומולוס שסיפק בצורה כזאת נשים לנתיניו. ואילו באגדה יוונית מסופר על הגברים שחטפו להם נשים מ-Leonua בעת החגיגות לכבוד ארטמיס.


חטיפת הסבינות
חטיפת הסבינות
מאת ז'ק לואי דויד, צייר צרפתי, 1825-1748


מכל מקום, ישנה אפשרות, שכל הסיפורים הללו מקורם בנוהג עתיק של שידוכים המוניים בשעת חגיגות עונתיות עממיות ונוסיף עוד:

האנתרופולוג רפאל פטאי כותב בספרו "מדע האדם" (22): "האפשרות לאדם לרכוש לו אישה נגד רצון הוריה (כגון בריחה עם האישה) ואפילו נגד רצון האישה עצמה (כגון חטיפה). שיטות אלה, אף כי הן אפשריות כמעט בכל חברה, ובמקומות מסויימים, כגון בארץ האש, הארכיפלג המלאי ועוד, אף משתמשים בהן לעתים קרובות, כשלא היו השיטות הרגילות או הנורמליות מספקות".

פרידריך אנגלס (23) מציין שגזל הנשים, שעדיין נהוג באזורים רבים, מציין שלב חברתי מוקדם. ואילו אחריו בא השלב שבו עניין הנישואין הוסדר על ידי הורי בני הזוג. על פי מנהגים אלה מניח מורגנשטרן (24) ששני הצומות הנזכרים, צום גדליהו ותשעה באב, היו בראשיתם ימי צום לפתיחת שבוע של היטהרות סגפנית והינזרות לפני החגיגות העונתיות של הבציר או של סיום מסיק הזיתים. ולפיכך, יוה"כ וט"ו באב, היו במקורם חגים כפריים. חגים שאותם ניצלו החקלאים גם להזדמנות של שידוכים המוניים. Gaster מביא גם הוא שורה של הקבלות למנהגים דומים אצל עמים אחרים. למשל, אצל שבטים אפריקניים רבים קשורים החגים החקלאיים לאורגיות מיניות. ועוד, באוקראינה היה מקובל שביום גיאורג הקדוש נהגו הזוגות לקיים יחסי מין בפרהסיה בשדות, כדי להבטיח את פוריות האדמה. ואילו ב-Areal וב-Sant-Tirsa נהגו לקיים את הטקס של ה-Rebolada, טקס לפיו נהגו זוגות להתגלגל על פני האדמה ביחד בחודש מאי לפני הקציר.

כמו כן, בשבטים רבים נוהגים לקיים את האירוסין בשעת חגיגות חקלאיות וגם את שאר טקסי המעבר של מחזור חיי האדם, כגון: לידה, טקסי התבגרות, נישואין. גם קבלת תפקיד מעמד וטקסי קבורה, נהגו להצמיד לארבעת החגים העונתיים שציינו את המעבר מעונה לעונה. שכן, הם ראו כאן הקבלה בין העונה לבין האדם של מיתה ותחייה מחדש. דרך אגב, בצורה יותר מעודנת, נותרו המנהגים הללו גם באוכלוסייה הכפרית של מערב אירופה. כך למשל, מותר בחגים ובמועדים מסוימים לנשק ולהניף בנות מבלי להיענש על כך. וכן, אותם ימים נחשבים כמיועדים לבחירת בן או בת זוג.

רמזים לשרידי מנהגים כאלה במסורת היהודית

ההקשר המיני של מנהגים אלה הוא כנראה הסיבה לכך שהיהדות הנורמטיבית עשתה כמיטב יכולתה להשכיח אותם. ייתכן ואף שבדמותו של עזאזל (26) נשאר רמז כלשהו לאופי הזה של יוה"כ לדוגמה לפי המדרש (27) שאלו תלמידיו של רב יוסף - מהו עזאזל? ענה להם: "ביום שעמדו דור המבול ועבדו עבודה זרה, היה הקב"ה מתעצב. מיד עמדו שני מלאכים ואמרו לפניו: ריבונו של עולם, הלא אמרנו לפניך כשבראת את עולמך: 'מה אנוש כי תזכרנו' (28). אמר להם: מה יהא עליו? אמרו לו: היינו מסתפקים בו. אמר להם: גלוי וידוע לפניי, אם אתם שרויים בארץ, היה שולט בכם יצר הרגע והייתם קשים מבני האדם. אמרו לו: תן לנו רשות ונדור עם הבריות, ותראה איך אנחנו מקדשים את שמך. אמר להם: רוצו ותדורו עימהן. מיד קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות ולא יכלו לכבוש את יצרם..ועזאזל חיה על מיני תכשיטין של נשים שמפתים את בני האדם להרהורי עבירה..כשנודע להם על המבול, שמחזאי חזר בתשובה..עזאזל לא חזר בתשובה..עזאזל לא חזר בתשובה ועדיין הוא מועד בקלקול בני אדם לדבר עבירה".

ואולי אף קריאת פרשת איסורי עריות (29) למנחה ביוה"כ קשורה לעניין הזה. התלמוד מביא את ההלכה (30): "ביום הכיפורים..במנחה, קורין בעריות ומפטירין ביונה" בלי כל הנמקה. ורש"י מסביר שם: "שמי שיש עבירות בידו, יפרוש מהן. לפי שהעריות עבירה מצויה, שנפשו של אדם מחמדתן ויצרו תוקפו". ואילו בתוספות נאמר (31): "לפי שהנשים מקושטות בשביל כבוד היום, לפיכך צריך להזכירם שלא ייכשלו בהן. ובמדרש יש שלפיכך קורין בעריות, לפי שישראל עושין רמז להקב"ה, שכשם שהותיר אותם שלא לגלות ערווה, כך לא תגלה ערוותם בעוונותם".

הרב מונק (32) מסביר שהנשים מקושטות לקראת החגיגות הגדולות של ריקודי הבנות. הפיתוי של הנשים מזכיר לנו את פיתויי עזאזל. אבודרהם (33) מזכיר בנדון סיפור תלמודי נוסף על הכנותיו של הכוהן הגדול לקראת עבודתו ביוה"כ. מסופר (34) שהיו מעסיקים אותו כל הלילה כדי שלא יירדם. "תנא: אין מעסיקין אותו בנבל ולא בכינור, אלא בפח..תניא אבא שאול אומר: אף בגבולין עושין כך [שלא היו ישנים] זכר ל[חג ה' ב]מקדש שהיו אנשים ונשים משחקים ביחד ובאין לידי עבירה".

הגמרא אף מצביעה על מקרה קונקרטי בנהרדעא ומספרת כי אליהו הנביא נשאל - מדוע אין המשיח בא מיד במוצאי יוה"כ, כי הרי עוונותיהם של ישראל נתכפרו ביום זה. והוא עונה: "דהאידנא יומא דכיפור ואבעול כמה בתולות בנהרדעא". וזהו חטא שכמובן יוה"כ בוודאי לא יכפר עליו.

היסטוריזציה של המשמעויות

המאבק בשרידי האלילות הביא לשינויים מהותיים בארבעת המועדים שנדונו. לגבי צום גדליהו, ט' באב וט"ו באב, אנו עדים להיסטוריזציה. זאת אומרת, לנתינת משמעות למנהגים על ידי הצמדתם למאורעות היסטוריים. כך למשל, לפי המסורת, ט"ו באב הוא יום שאירעו בו עניינים רבים: יום שכלו בו מתי המדבר, יום שהותרו בו השבטים לבוא זה בזה (36), יום שבוטלו בו הפוסדאות (משמרות הצבא), יום שהושיב בו ירבעם בן-נבט בהר אפריים משמרות על הדרכים שהובילו לירושלים כדי שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים. ובימי הושע בן-אלה (המלך האחרון במלכות אפרים) בוטלו ימי "תבר מגל" (שבירת הקרדום) - איסור כריתת עצים, כיוון שתש כוחה של חמה ולחלוחית עלתה בעצים, ויום שניתנו בו הרוגי ביתר לקבורה.

כדי להעדיף את התאריך של 17 בתמוז על התשיעי בו, גלגלו חכמינו ליום זה כמה מאורעות עגומים: "ב-17 בתמוז נשתברו הלוחות (פרשת העגל) ובוטל (קרבן) התמיד (בימי מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובולוס), והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס (חייל רומאי) את התורה, והועמד צלם בהיכל (פסלו של יופיטר בימיו של אדריאנוס קיסר)" (37).

לפי מסורת קדומה נקבע ט' באב כיום בכיה לדורות עוד במדבר. וזה בעטיים של המרגלים מוציאים דיבת הארץ. לפי משנת תענית, נחרשה ירושלים ביום ט' באב על ידי אדריאנוס קיסר בשנת 132. ואילו בשנת 135 נחרבה ביתר.

תהליך ההיסטוריזציה של ט' באב נמשך גם בימי הביניים כיום שנועד לפורענויות. לפיו, ביום 18 ביולי 1290 חתם מלך אנגליה אדוארד הראשון על פקודת הגירוש של כל היהודים מאנגליה; בשנת 1306, ב-22 ביולי, גורשו היהודים מצרפת; פקודת הגירוש מספרד ניתנה אמנם באחד במאי ועד סוף חודש יולי. אולם היהודים העדיפו לצאת מספרד בט' באב; ביום ט' באב 1670 יצאו יהודי אוסטריה לאחר שגורשו על ידי המלך ליאופולד; ובתשעה באב נולד המשיח. וישנם חוגים אף בדורנו המבקשים להעביר את יום השואה למועד זה.

לסיכום

בדבר הגלגולים שעברו על יוה"כ יש צורך בדיון רחב. סביר להניח שהוא היה יום טיהור ('כיפור') המקדש לפני חגיגות ראשית השנה בסוכות. את היסוד החקלאי של החג ירש חג האסיף, ואילו יוה"כ נהפך מיום כפרת המקדש ליום כפרת חטאי העם כולו. ובמרוצת הזמנים, לאחד מהימים הנוראים וסיום עשרת ימי התשובה. על הבנת חז"ל כי תשעה באב קדם לחורבן הבית מעידה הערתם (38) "כי בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ". בפרשת המרגלים כתוב: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא (39). אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות".

(40)Schauss רואה אף בהערתו של התנא כי אלעזר בן צדוק שהיה סוחר בירושלים שלפני החורבן, עדות לקדמות המועד עוד לפני חורבן הבית הראשון: "אני מבני בניו של סנאב בן בנימין, ופעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת. ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו, ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו הוא". בהמשך מוסבר שזה היה היום שבו הביאה המשפחה את קרבן העצים, המערגה, למזבח. יום זה שיש לו מסורת עתיקה, נחשב ליום האסור בתענית.

ב. יום הכיפורים ואחריו
11.10.1985

[הערת מערכת חופש: במאמרו זה פונה המחבר אל ציבור חברי התנועה הקיבוצית, במסגרתה כתב את מאמריו. בדבריו מתייחס מר גורן שמית למספר אישים בציבוריות הישראלית, כאשר לאתר חופש ולצוותו אין שום מושג לגבי רלבנטיות הדברים ולאמתותם, והבעת אותן דעות בידי המחבר כלל אינה מבטאת את דעת האתר וצוותו.]

מדי שנה, בעונת מועדי תשרי, מתחדש בתוכנו הדיון העקרוני בדבר משמעות יהדותנו. לפני שנה התנהל הדיון סביב המשמעות של "כל נדרי" והשנה כביכול, סביב מסיבה משותפת שנערכה לכבוד סיום "שנת המשימות" (בר-מצווה). אך מטבע הדברים, גלש הוויכוח שהחל בערב יוה"כ ונמשך למחרתו, לשאלה המהותית. לצד החיוב שבדיונים האלה ולצד ההצלחה של יום הלימודים ביוה"כ, היה המבצע כולו מלווה גם בכמה תופעות החייבות לדעתי להדאיג אותנו. אליהן ברצוני הפעם להתייחס:

קיימת בתוכנו קבוצה של חברים, שאולי מבלי להיות מודעים לכך, מייצגים את ההשקפה של "האגודה החילונית הישראלית" (פרופ' הר-סגור, חסון ואחרים) המתנגדת לעצם המושג "יהדות". לדעתם, "יהדות" היא קטגוריה דתית בלבד (בעצם, בדיוק כפי שחושבת האורתודוקסיה הדתית). ולכן העומדים בראשה מטיפים ללאומיות "ישראלית" המשותפת לכל אזרחי המדינה ומתנגדים למלחמה בהתבוללות. כך שבסופו של דבר הם הופכים להיות אנטי-ציונים. דברים אלה הובהרו בקצרה בעיתונים "חותם" ו"השבוע בקבוץ הארצי" על ידי יהודה באואר וגם על ידי. בסוגיה זו דן גם הוועד הפועל של הקבוץ הארצי שנתן את תמיכתו ל"אגודה למען יהדות הומניסטית חילונית". אבל העובדות האלה אינן משפיעות על אחדים מאיתנו, למרות שבכוונות הציוניות שלהם אינני מפקפק.

המצער הוא, שעם החברים הללו (ליתר דיוק, עם חלק מהם) לא מתנהל שיג ושיח ובמקום זה היינו עדים ל"דרכי דיון" שלא היו (ואני מקווה שגם לא יהיו) מקובלות בחברתנו. מדובר בדרישה המפוקפקת שלהם להכריז חרם על המשתתפים באירועי יוה"כ (בלבוש של הודעה אישית) ובהורדת המודעה וקריעתה. אלה הם מעשים הנוגשים את היסוד הרעיוני של חיינו המשותפים המבוססים על הידברות ועל מאבק כנה להגיע לסיכום משותף.

ואילו בקוטב השני קיימת קבוצה קטנה של חברים המחפשים (ואולי אף מוצאים) בסממנים דתיים-פולחניים-חיצוניים את הביטוי ליהדותם (אני מעז לחשוב כי מדובר בעיקר בנקלטים). אלה זקוקים כנראה לסממנים החיצוניים בגלל חוסר השתרשותם בחייהם הפרטיים, אינם קוראים עברית ואינם שותפים לחיינו התרבותיים.

אחד מסימניה הבולטים של המהפכה הציונית היה קביעת המסגרת הלאומית הרחבה כמסגרת להשתייכות לעם היהודי במקום המסגרת הדתית המצומצמת. לכן, מי שהיום, בקיבוץ חילוני, ממשיך לקיים את מצוות הדת (בעיקר את הפולחן החיצוני שלרוב אינו מלווה באמונה דתית עמוקה), מהווה הדבר ביטוי לכך שבעצם הם לא נקלטו רוחנית במסורתנו החברתית והלאומית.

היות וכך אני מבין את הגעגועים שעלו לאחרונה לצום, לעלייה לתורה וכד', אינני שלם עם הצעות הבאות להצר את הגעגועים הללו בדרך אדמיניסטרטיבית. אני חושב, כי הסמינרים לנקלטים הנערכים בגבעת-חביבה וחוגי הלימוד בבית חייבים להפוך לנורמה מחייבת עבור כל מי שרוצה לחיות עימנו.

בשיחת הסיכום של יום הלימודים ביום הכיפורים, קבלו חברים רבים על כך ששכבת הצעירים (לאו דווקא משתי הקבוצות הנזכרות) נעדרה. אחד מאותם שנעדרו הסביר לי פעם את יחסו למורשת: 'המורשת הטובה ביותר היא לקבל ירושה מדוד עשיר'. אותו כמובן כלל אינה מעניינת השאלה האם נקרא "שנת בר-המצווה" או "שנת משימות". הוא גם אינו מתנגד למסיבה משותפת של כל ילדי הכיתה בגיל בר-המצווה. ממילא הוא יקיים מסיבה פרטית ליד ביתו כדי שהילד חס וחלילה לא יצא מקופח בקבלת מתנות.

בעיית החומרנות אינה בעיה בתחום יהדותנו דווקא. אבל היא מחלה ממארת הפוגעת ברקמת חיינו הקיבוציים. אינני מאמין בפתרון אדמיניסטרטיבי גם במישור הזה. מן הדין שמחנכינו יתגייסו לטיפול בנושא זה.

בשיחת הסיכום הנ"ל הובעה משאלה להרבות בימי עיון כדוגמת זה שהיה ביוה"כ. לפי השקפתי, הממד העיוני שייך לכל חג ומועד. לכן, טוב יעשה צוות סוכות אם בנוסף לתוכניות האחרות, ידאג גם להזמנת "אושפיזין" לחג כדי לדון עימם בתחומים שונים הקשורים ל"סוכת דוד הנופלת" או ל"סוכת שלום". מן הדין היה שבחנוכה לא רק נדליק נרות ונשיר "לעת תכין מטבח", אלא גם נדון על חופש המצפון, על ההלניזם, ונלמד גם על השמן וגם על ההסתדרות שכידוע נוסדה בחנוכה. ואפשר להמשיך ברשימת החגים, המועדים והתאריכים המיוחדים שעליהם אנו מדלגים בלי לתת להם כל ציון.

הדבר הוא אפשרי, ואין הוא קשור בהזמנת מרצים מבחוץ בכל הזדמנות. יש צורך לקבוע נורמה שתחייב כל מי שקיבל השתלמות מטעם הקיבוץ לתרום.

-------------------------------------

הערות

1 משנה "תענית", ד'.ח.
2 רבן שמעון בן גמליאל הראשון, נשיא הסנהדרין בדור החורבן.
3 משלי ל"ט, 30.
4 שם, שם, 31.
5 שיר השירים ב', 11.
6 תלמוד בבלי מנוקד, מבואר ומתורגם על ידי הרב עדין שטיינזלץ.
7 מלכים ב', כ"ה, 26-25.
8 ירמיהו מ"א.
9 ירמיהו ל"ט 2, מלכים ב' כ"ה, 4.
10 שם, שם, 9-8, ירמיהו מ"ב 13-12.
11 מלחמות היהודים ט', י"א.
12 נחמיה ח', 1.
13 ויקרא י"ט.
14 תולדות האמונה הישראלית, כרך ב', עמ' 495.
15 תענית ל', ע"ב.
16 מ.ז. סולה, אנציקלופדיה למועדי ישראל.
17 בתוך ספר המועדים - ראש השנה ויום הכיפורים, עמ' 366-365.
18 ד"ר נחום והארמן, חגי ישראל ומועדיו, אחיאסף ת"א, 1980, עמ' 46.
19 שופטים כ"א, 23-19.
20 שם, ב' 4.
22 רפאל פטאי, מדע האדם, יבנה ת"א, 1974, עמ' 182.
23 פ. אנגלס, מוצא המשפחה הקניין הפרטי והמדינה.
24 J. Morgenstern, The Three Calenders of the Jewish Year.
26 ויקרא י"ט.
27 פרקי דרבי אליעזר, פרק מ"ד.
28 תהילים ח', 5.
29 ויקרא י"ח 20-6
30 מגילה לא, ע"א.
31 "תוספות": פירושים לתלמוד מימי תלמידיו של רש"י, מאות 14-12
32 עולם התפילות ב', עמ' רפ"ו.
33 אבודרהם השלם, תשכ"ז, עמ' רפ"א.
34 יומא יט, ע"ב.
36 שופטים כ"א, 21-19.
37 תענית ד', ע"א.
38 שם, ל', ע"ב.
39 במדבר י"ד, 1.
40 חיים וטאוס, The Jewish Festivals, pp. 289-295

הערה:
שלוש המובאות הבאות הומלצו בידי מר גורן כרלבנטיות למאמר:

1. R.G. Boiling, Judjes. N.Y.1975 pp. 204
2. T.H. Gaster, Festivals of the Jewish year
3. במדבר ל"ב.


אוקטובר 2008



חברים ב- עוצב על ידי